פסק-דין בתיק ע"א 9344/08

השופט ח' מלצר:

1.             לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' רביד), בגדרו נקבע כי המערערת ב-ע"א 9411/08 (להלן: סהר) תשלם למערער ב-ע"א 9344/08 (להלן: המערער) סכום של 944,612 ש"ח (בניכוי סכומים מסוימים), וזאת בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות תאונת דרכים שבה המערער היה מעורב, בעת שהיה מבוטח אצל סהר.

          המערער משיג על סכום הפיצוי שנפסק לו, בעוד שסהר משיגה הן על הקביעה בדבר אחריותה לנזקיו של המערער, והן על שיעור הפיצוי, שנפסק לחובתה.

           אביא תחילה את עובדות המקרה, שאינן פשוטות, בצד קביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

העובדות הצריכות לעניין וההליך בבית המשפט המחוזי

2.             בתאריך 5.3.1990 היה המערער מעורב בתאונת דרכים, במסגרתה הרכב שבו נהג התנגש ברכב מסחרי (להלן: התאונה). באותה העת היה המערער מבוטח אצל סהר, והצדדים אינם חלוקים בדבר קרות התאונה, או בדבר קיומו של הכיסוי הביטוחי. למערער לא נגרם נזק פיזי ישיר בעקבות התאונה, והוא לא חש בכאב גופני (אף שהוא הביע חששות מסוימים בנוגע לבריאותה של אימו, שנסעה איתו בזמן התאונה ברכב, והתלוננה על כאבים בחזה). עוד יש לציין, כי לדברי המערער - שוטרים הגיעו למקום התאונה לאחר התרחשותה, ולטענתו הם לא ביצעו כל רישום, או תיעוד ביחס לאירוע הנ"ל.

3.             על פי דברי המערער, יום לאחר התאונה הוא הגיע לבית החולים "לניאדו", על מנת להיבדק, אך הבדיקה לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר. ארבעה ימים לאחר התאונה, הגיע המערער לחדר המיון של בית החולים "הלל יפה" והתלונן על כאבי ראש וסחרחורת. בבדיקה שנערכה לו בבית החולים לא נמצאו ממצאים נוירולוגיים-פתולוגיים, וצילומים שנערכו לו - לא מצאו סימני שבר או נקע בגולגולת או בעמוד השדרה.

4.             הצדדים לא חלוקים על כך שביום שלאחר התאונה הופיע המערער בעסק שאותו הוא ניהל, ושהיה בבעלותו - חנות לממכר מוצרי אלקטרוניקה וחשמל, אך עד מהרה הוא לא הצליח לתפקד, ועל כן הוא הפסיק להגיע למקום עבודתו.

5.             בחודש אפריל 1990 המערער אובחן במרפאה לבריאות הנפש באזור מגוריו כסובל מדיכאון, ונקבע כי הוא איננו מסוגל לתפקד. עם זאת, עד מהרה המערער אובחן מחדש כסובל מ-OCD (Obsessive Compulsive Disorder), והחל לקבל טיפול תרופתי ופסיכוטראפיסתי, שלא סייע לו. מחלת ה-OCD התבטאה אצל המערער בדחף כפייתי לתעד את סביבתו ואת כל מה שקורה לו.

6.             בהיעדר שיפור, המערער התקבל לאשפוז יום במרכז הרפואי "פרדסיה", שם הוא שהה במשך כחמישה חודשים. הוא שוחרר מן המרכז הרפואי הנ"ל עם הטבה חלקית בלבד במצבו, ולאחר שחרורו חלה התדרדרות נוספת במצבו (בהמשך הוא אושפז שוב למשך תקופה של כחודשיים). החל מחודש אוקטובר 1995 (למשך תקופה של חצי שנה) היה המערער מטופל בבית החולים "תל השומר", אך גם שהותו בבית חולים זה לא הביאה לשיפור במצבו.

7.             בעקבות ההתפתחויות הנ"ל - המערער הגיש תביעה לפיצויים כנגד סהר, בטענה כי הנזקים שנגרמו לו - מחלת ה-OCD, שממנה הוא סובל, וכן מחלת סוכרת, שאובחנה אצלו בשנת 1999 - מקורם למעשה בתאונה.

8.             הדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק. כידוע, על פי סעיף 4(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975(להלן: חוק הפלת"ד) על תביעה לפי חוק הפלת"ד יחול, בין היתר, גם סעיף 76 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - הפקודה) . סעיף 76(1) לפקודה כדלקמן:

"76. פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו; אלא שאם —

(1)     סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע; [...]".

           בשים לב לסעיף זה, ולסעיף 1 לחוק הפלת"ד, אשר קובע רכיב של קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין הנזק, נקבע כי גם בתביעה על פי חוק הפלת"ד יש צורך להוכיח קיומו של קשר סיבתי (ראו: אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 243 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: ריבלין, תאונת הדרכים)). סוגיית הקשר הסיבתי מתחלקת לקשר הסיבתי העובדתי, שנבחן, ככלל, באמצעות מבחן ה"סיבה בלעדיה אין", והקשר הסיבתי המשפטי, שבמסגרתו יש להראות כי גם שיקולים כלליים שבמדיניות שיפוטית תומכים בהשתת אחריות בנזיקין.

9.             זה המקום לציין כי בעת שבית המשפט המחוזי הנכבד דן בפרשה שלפנינו, ניתן כבר פסק הדין ב-ע"א 7375/02 בי"ח כרמל חיפה נ' מלול, פ"ד ס(1) 11 (2005), אך פסק הדין הנ"ל עדיין לא נבחן מחדש במסגרת דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל חיפה נ' מלול (לא פורסם, 29.8.2010) (להלן: דנ"א מלול). בפרשה האמורה - הן בערעור האזרחי והן בדיון הנוסף - נידונה האפשרות "לרכך" את אמת-המידה של הוכחה מעבר למאזן ההסתברויות, במקרים שבהם יש קושי מסוים ברכיב הקשר הסיבתי העובדתי. עניינים אלו ידונו בהמשך.

10.          על מנת לבחון את סוגיית הקשר הסיבתי העובדתי, הורה כאן בית המשפט (בהסכמת הצדדים) על מינויה של ד"ר רמונה דורסט כמומחית רפואית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה. ד"ר דורסט נפגשה עם המערער ונמסרו לה מסמכים רפואיים שונים שנוגעים אליו, ובעקבות בדיקותיה הנ"ל היא הגיעה למסקנות אלו: המערער אכן סובל מ-OCD, שמתבטאת אצלו במחשבות טורדניות חוזרות ונשנות הקשורות בתיעוד כל הסובב אותו; מחלתו של המערער קשה במיוחד, והיא עמידה יחסית לטיפול; בשל כך הפך המערער לנכה, ולמוגבל מבחינה נפשית.

11.          באשר לקשר שבין המחלה לבין התאונה, הסבירה ד"ר דורסט כי על פי רוב הספרות הרפואית בנושא, מחלת ה-OCD יכולה להיות קשורה לאירוע של חבלה פיזית, בנסיבות בהן ישנה טראומה לרקמת המוח, ורק מיעוט מחקרים מצביע על אפשרות של קשר אפשרי של המחלה עם טראומה נפשית (אפשרות שיותר רלבנטית לענייננו, שכן המערער לא סבל כאמור מנזק פיזי בעקבות התאונה). בשים לב לנ"ל הגיעה ד"ר דורסט למסקנה כי יש להכיר בתאונה כגורם חלקי לנכותו הנפשית של המערער, בשיעור יחסי של 15 אחוזים.

           בחקירתה בבית המשפט, ציינה ד"ר דורסט כי למיטב ידיעתה קיים ספק בספרות הרפואית בנוגע לאפשרות שמחלת ה-OCD תתפתח מטראומה נפשית בלבד, אך לא ניתן לשלול זאת (אף שלכל הדעות מדובר בהתפתחות נדירה). עוד הדגישה ד"ר דורסט כי לדעתה, התאונה היוותה מוקד של מתח נפשי שתרם להיווצרות המחלה אצל המערער, וזאת למרות שהמחלה הופיעה בצורתה המלאה רק מספר שבועות לאחר התאונה.